במשך עשורים, מאות – ואפילו יותר – מטפלים ואחרים המליצו על מגוון של תרגילי נשימה לאנשים שמגמגמים. אני נתקל בכך כל הזמןבאינטרנט. מבלי להרחיב יותר מידי כבר בתחילת המאמר הזה, רק אומר זאת: באופן מוחלט, לא קיימת עדות מחקרית לכך ששינויהרגלי הנשימה עוזר לאנשים שמגמגמים לטווח הארוך.
אני יודע, מטורף, נכון?
בואו ניגש לזה
אך קודם לכן, נכון, כיוון שמדובר בגמגום תמיד עלינו לקחת בחשבון מצבים מיוחדים (זאת הסיבה שכללתי בכותרת "(כמעט)"), אך באופןכללי, הרוב המוחלט (99%) של המטופלים שעבדתי איתם במהלך 30 השנים האחרונות נשמו בסדר גמור ולא היו צריכים לעבוד כדי לשפראת הנשימה שלהם.
ובכן, בואו נאמר שהם התחילו לנשום בסדר גמור, עד אשר בן משפחה עם כוונות טובות (או מטפל) אמר להם לקחת נשימה לפני שהםמדברים. חלק מהאנשים אומרים "קח נשימה עמוקה" או "תנשום נשימה סרעפתית", אבל כפי שקלינאי תקשורת יודעים, אנשים לאמדברים ככה… אנחנו לא לוקחים נשימה עמוקה מהבטן לפני שאנו מדברים. אנחנו לוקחים נשימות מדודות, ככל שצריך, במהלך זרימתהתקשורת. בדרך כלל, דפוסי נשימה טבעיים מספיקים בהחלט לדיבור שוטף.
הדגש הזה על שינוי האופן שבו אנשים נושמים אינו עוזר להם לדבר יותר בשטף. לרוב, מה שזה עושה – זה להותיר את האנשיםמבולבלים, וכאשר כל תשומת הלב שלהם מופנית לנשימה הדבר יכול דווקא להקשות על תהליך הדיבור. הדבר יכול להפריע לדיבור שלהםיותר מאשר הגמגום.
אז מה אנו אמורים לעשות?
ראשית, בואו נכיר בכך שנשימה עמוקה כן יכולה להיות יעילה לשם הרפיה, ועבור חלק מהאנשים, תגובה של הרפיה יכולה לעזור להםלהתמודדות עם מצבים קשים. שימו לב שלא אמרתי שזה בהכרח יגרום להם לדבר יותר בשטף במצבים הללו, אבל זה יכול להקל עליהםלהתמודד איתם, ובטחון רב יותר יכול באופן עקיף להשפיע על השטף. אז אם נשימה עוזרת למטופל להרגיש טוב יותר לפני שהוא חווהמצב כלשהו, אז כן, בוודאי, הוא יכול לקחת נשימה. אבל, הם בהחלט לא צריכים לעשות זאת בתקווה שזה ישפר את שטף הדיבור שלהם.
שנית בואו נכיר בכך שלעיתים מגיעים אלינו מטופלים שהנשימה שלהם כבר מבולגנת — כוונתי היא שאמרו להם לעשות דברים עםהנשימה שקרוב לוודאי הם לא צריכים לעשות. המשימה שלנו עם המטופלים הללו היא לעזור להם לחזור לנשימה נורמלית – להסיט אתתשומת הלב שלהם מהנסיון לעשות משהו מיוחד עם הנשימה בנסיון עקר לדבר בשטף. זה אומר שאנחנו צריכים לתקן את הנזק שנגרםלהם (שוב, ע"י אנשים עם כוונות טובות), כך שהם יוכלו לעשות יותר מהדברים שאנשים שלא מגמגמים עושים כאשר הם מדברים(לדוגמה, לנשום באופן נורמלי).
שלישית, ובאותו הקשר: אפילו ללא העצות הלא-מועילות מבני משפחה (ומטפלים), לעיתים הנשימה של אנשים שמדברים היא אכןמבולגנת כיוון שהם מנסים שלא לגמגם. (המטופל הכי מורכב שהיה לי אי פעם היה נער צעיר שלמד להימנע מגמגום ע"י "לקחת נשימהעמוקה" שבמהלך הזמן שינתה צורה לשאיפה חדה…). עם זאת, שימו לב לכיוון ההשפעה – זאת לא הנשימה שהופכת את הגמגום לקשהיותר; אלא הגמגום שגורם להם לנשום באופן קשה יותר.
רביעית, אם אנחנו רואים מישהו שבאמת יש לו קושי בתמיכה נשימתית (ואת זה צריך לוודא באופן נפרד משטף הדיבור – אנחנו לא יכוליםלהשתמש בגמגום כאינדיקציה לכך שהתמיכה הנשימתית לקויה, כיוון שגמגום הוא רגע שבו הדובר באופן לא רצוני איבד שליטה על מנגנוןהדיבור) אז עלינו להפנות לבעל מקצוע מתאים על מנת להבטיח את בטיחותו. נתקלתי בכך במקרים שבהם לאדם שמגמגם יש גם שיתוקמוחין, למשל.
לבסוף (לבינתיים), ברצוני להציע שבמקום לשנות את הנשימה מנשימת-חזה לנשימה בטנית או סרעפתית או מה שזה לא יהיה, עלינולהתמקד בסיבה לכך שאנשים שמגמגמים חווים מתח פיזיולוגי, או הסיבה לכך שהם מבלגנים את הנשימה שלהם, או הסיבה לכך שהםחווים פחד…
באופן טיפוסי, הסיבה לכך היא אי הנוחות שלהם עם הגמגום עצמו.
אם נוכל להם ללמוד להבין, לסבול ולבסוף לקבל את רגע הגמגום הזה, הם לא יחוו את הלחץ המוגבר, את הרצון להימנע ואת הפחדהגובר. אלו הדברים שיעזרו להם הרבה יותר מאשר כל תרגול של שיטת נשימה שונה.
מה זה אומר עבורכם, עכשיו, ברמה הפרקטית?
לרוב, זה אומר שאתם אינכם צריכים לבזבז זמן עם הסטודנטים שלכם על מנת ללמד אותם נשימה סרעפתית או בטנית או מה שזה לאיהיה… אנשים יכולים לנשום מהחזה ועדיין לדבר בסדר גמור! למעשה, רוב האנשים עושים זאת כל הזמן! למה שאנשים שמגמגמיםיצטרכו ללמוד לנשום באופן שונה מזה שבו אנשים אחרים נושמים, רק בנסיון להסוות או להסתיר את הגמגום (בייחוד כאשר האופן השונהשל הנשימה לא באמת יעזור להפחית את הגמגום מלכתחילה)?!?!
לא, אתם יכולים להפוך את חייהם (וחייכם) לפשוטים יותר ע"י כך שתניחו מאחור את טכניקות הנשימה לשטף, ותתמקדו במקום זאת במהשבאמת חשוב: לעזור לאנשים שמגמגמים לתקשר בקלות וביעילות רבה יותר, ללא קשר לאופן שבו הם נושמים.
זה משהו שנינה ואני חווים כל הזמן כמומחים בגמגום. כל כך הרבה מטופלים מגיעים אלינו ומספרים שנאמר להם לנשום בדרך זו או בדרךאחרת, ע"י קלינאי אחר או בן משפחה, ואנחנו משקיעים המון זמן בנסיון לשבור את ההרגל הלא מועיל הזה של לקחת נשימה לפני הדיבור.
עכשיו, אני יודע שחלק מזה יהיה שנוי במחלוקת ושונה ממה שאמרו להם… אז, בבקשה שתפו איתנו את מחשבותיכם. כתבו לנול- info@StutteringTherapyResources.com מה אתם חושבים, או הוסיפו תגובות בפרסומים שלנו בנושא זה במדיה החברתית. אנחנומעריכים את השיח!
(וואו! אני צריך לקחת נשימה עמוקה!)
לסיכום:
1. לא קיים מחקר התומך בכך ששינוי הנשימה עוזר לטווח זמן ארוך לאנשים שמגמגמים.
2. תפקידנו עבור חלק מהמטופלים הוא לבטל את המיקוד המופנה באופן שגוי לנשימה, וגורם לבעיה שלהם בתקשורת כרגע.
3. לעיתים, אי סדירות בנשימה יכולה להיות חלק מהנסיונות של האדם להימנע מגמגום; תפקידנו הוא לגשת לסיבות להימנעות, לא ליצורמיקוד בנשימה.
4. אם קיים חשד לסיבה רפואית שבגינה קיימת תמיכה נשימתית נמוכה (שוב, לא בהקשר של הגמגום), תפקידנו הוא לבעל מקצוע רפואימתאים.
5. לבסוף, אנו צריכים לגלות מדוע הדובר נמנע או משנה את דפוסי הנשימה שלו. זה ייתן לנו מידע איך לעזור!
הדבר הכי חשוב לקחת אתכם: הניחו מאחור את הטיפול בנשימה, והתמקדו ביצירת תקשורת קלה יותר.
